בתי אבות ללא רישיון
למה זקוק בית אבות על מנת שיוכל לפעול בישראל? התשובה הברורה לשאלה הזו היא אחת: רישיון פעילות. אלא שהמצב רחוק מלהיות כה פשוט. כיום, בישראל פועלים עשרות בתי אבות ללא רישיון, ועקב כך – גם לא עומדים כלל תחת פיקוח. החדשות הרעות עוד יותר הן שתנאי השיכון של קשישים בהם רחוקים מלהיות מלאים, כשבמקרים אחרים אף נעשית פגיעה ישירה בדיירים.
חשיבותו של הפיקוח
כצעד ראשון, ראוי למפות את שדה המשחק אליו אנחנו נכנסים. החוק הרלוונטי לענייננו הוא חוק הפיקוח על המעונות, שנחקק בשנות ה-60. החוק נועד להגדיר את הדרישות הבסיסיות אשר על מקום המשמש כמעון לקשישים לקיים. לצורך זה, המוסד צריך ברישיון הפעלה ובהיתר ממספר גורמים: משרד הבריאות, משרד הרווחה, הרשות המקומית בתחומה הוא נמצא (רישיון עסק) והיתר כיבוי אש.
החוק מגדיר גם את הפיקוח שיחול על המוסדות הגריאטריים, כאשר האחריות מחולקת בין מספר גורמים באופן הבא:
- משרד הבריאות – אחראי בעיקר על בתי החולים הגריאטריים ובתי האבות הסיעודיים.
- משרד הרווחה – מפקח על בתי אבות לעצמאיים, כמו גם על מוסדות לתשושי נפש.
- קופות החולים – אחראיות על המחלקות הסיעודיות בבתי החולים, כמו גם במוסדות השיקומיים.
הבעיה: בישראל עשרות בתי אבות פיראטיים
בשנת 2010, חשפה נציגת משרד הרווחה בדיון מיוחד בכנסת את הנתון המדאיג הבא: בישראל, כ-50 בתי אבות פיראטיים, הפועלים ללא רישיון כלל וכלל, ועקב כך גם לא עומדים תחת פיקוח. מאז, למרבה הצער, המצב לא השתנה בהרבה.
חשוב להדגיש כי העובדה שלבית האבות אין רישיון אינה טכנית בלבד. תנאים תברואתיים מחפירים, הזנחה או אפילו התעללות בקשישים הם מנת חלקם של לא מעט מהמוסדות האלה, כשפעמים רבות הדבר נעשה באופן שיטתי. מכאן ששיכון הקשישים בהם מהווה סכנת נפשות, לא פחות מכך.
אחת למספר חודשים אנחנו שומעים בחדשות על התנאים במוסד גריאטרי מסוים, ונחרדים. לפני מספר שנים, התגלו בבית אבות פיראטי בפתח תקווה מראות דוגמת קשישים הקשורים לכיסאות, מיזוג אוויר מקולקל ותנאים תברואתיים ירודים (למעוניינים, כתבה בנושא באתר Mako). כמובן שאפשר דוגמאות נוספות, כמו גם בתי אבות בהם התנאים, למרבה הצער, עוד לא הגיעו לאוזניהם של משרדי הממשלה הרלוונטיים או תחקירני התקשורת.
שאלת השאלות: מדוע המוסדות פועלים?
אז איך קורה מצב שכזה? למרבה הצער, ניתן להצביע על מספר סיבות עיקריות. הראשונה, מצידם של הדיירים, היא חוסר מודעות: הקשישים לא יודעים שאין לאותו מוסד רישיון, ולא מכירים את התנאים שהם אמורים לקבל במוסדות מהסוג הזה. אין זה מפתיע, בהמשך לכך, כי אחוז ניכר מבין דיירי בתי האבות הפיראטיים הם עולים חדשים, ש"פותו" להצטרף לבית האבות בהבטחות חסרות כיסוי.
שאלת הפיקוח משמעותית אף היא. הנתונים מראים שגם כאשר סוגרים בית אבות פיראטי, עלולים לצוץ במקומו אחרים. גם צווי הסגירה המנהליים, המוצאים על ידי הממשלה, לא מביאים להטלת אחריות ישירה על הבעלים של המוסדות האלה, כך שהם עלולים, למעשה, לפתוח מוסד פיראטי חדש במקום זה שנסגר. הליך הבירוקרטי עצמו, עד הסגירה, ארוך ומסורבל, ומי שסובל מכך ונופל אל בין הכיסאות, ניחשתם נכון, הם הדיירים.
כך עושים זאת נכון
יחד עם הנאמר מעלה, חשוב לזכור שבאמצעות מספר בדיקות פשוטות ניתן לוודא שלבית אבות מסוים אכן יש את הרישיונות הרלוונטיים. בעת סקירת המוסד, חשוב לבקש מבעליו להציג רישיון פעילות מטעם המשרדים הממשלתיים הרלוונטיים או הרשות המקומית, ולבדוק את תוקפם. יש להתרשם גם מהמבנה עצמו, בין השאר ביחס לתנאי המגורים, או אפילו למצבם של הדיירים, ולראות האם יש כאן ממצא מחשיד מסוים.
חיפוש מגורים למבוגרים לפי רשתות מובילות
.gif)